חוק חופשה שנתית – יציאה לחופשה

חוק חופשה שנתית מסדיר את חובת המעסיק לאפשר לעובדים לצאת לחופשה בתשלום. החוק מבחין בין עובדים במשכורת חודשית ויומית ומבהיר כיצד יש לחשב את התשלום עבור יום החופשה בכל אחת מהסיטואציות.

חוק חופשה שנתית קובע כי כאשר המעסיק מעוניין להוציא את עובדיו לחופשה בת יותר משבעה ימים רצופים, עליו לתת לעובדים הודעה על כך לפחות 14 יום מראש. לרוב בחופשות מרוכזות כאלה, מגיע המעסיק להסכמים מיטיבים עם נציגי העובדים כי חלק מימי החופשה יחשבו רק כחצאי יום חופש.

יודגש, כי במקרה והעובד טרם צבר ימי חופשה מספיקים, ימי החופשה יבואו על חשבון המעסיק ובכל מקרה, המעסיק לא יכול לבקש מן העובד כי יצבור "חוב" של ימי חופשה.

לא אחת עולה השאלה מי קובע מתי יצא העובד לחופש? האם זוהי זכותו של המעביד או שמא זכותו של העובד?

החוק 'שותק' בנוגע לשאלה זו אך הפסיקה קבעה כי:

1. לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו לפי רצונו ויהרוס ע"י כך את סדרי העבודה במפעל.
2. המעביד הוא "הנותן" חופשות והוא הקובע את מועדי החופשות.
3. קביעת לוח המועדים שבהם יצאו העובדים לחופשה היא מסמכויות המעביד וסמכות זו יש להפעיל תוך תאום עם העובד והתחשבות בצרכיו.

כלומר, ניתן לראות כי בתי הדין לעבודה נוטים לקבוע כי המעביד הוא אשר יקבע את מועדי החופשה, או לכל הפחות יהיה הגורם המאשר הסופי מטעמים מסחריים ועסקיים ברורים. עם זאת בתי הדין לעבודה קבעו כי המעסיקים יתחשבו ברצונות העובדים וישתדלו לקבוע את ימי החופשה בתיאום עם העובדים (קביעה הבאה לידי ביטוי בהסכמי עבודה רבים)

לסיום, חשוב לציין כי הימים הבאים אינם נחשבים ימי חופשה ולא יספרו במניין ימי החופשה של העובד: ימי מילואים, ימי חג, חופשת לידה, ימי מחלה, ימי אבל, ימי שביתה או השבתה, ימי הודעה מוקדמת.